ריח של יסמין (2003)

 

למדנו בחוג ריקודי-עם בבית המוסיקה 4/2/25

 ריקוד של אורן שמואל בקצב ואלס. אורן חיבר מספר ריקודים יפים שנרקדים בחוגים עד היום.

אורן מלמד ומדגים את הריקוד בסרטון של ירון מישר. המילים של לאה גולדברג והלחן של שייקה פייקוב, שרה אילנית.

השיר נקרא חמסין של ניסן ומדבר על יום שהתחיל כיום רגיל, אך הפך ליום מאוד משמעותי, מפגש אהבה עם גבר אלמוני. מילות השיר פורסמו לראשונה בעיתון בערב פסח 1952,  ובהמשך השיר הולחן על ידי ידידיה אגמון (אפשר לשמוע בזמרשת). הלחן של שייקה פייקוב והביצוע של אילנית  מ-1980 היו אלו שבזכותם זכה להשמעה ברדיו. בקישור או בתחתית העמוד אפשר לקרוא פירוש של דרור גרין לשיר. 

אָכֵן אֵדַע זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה
וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע
וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים
צִיּוּן וְאוֹת אֲשֶׁר מִטּוֹב עַד רַע.

וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רֵיחַ שֶׁל יַסְמִין
וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם
וְרַק לָעֶרֶב צֶבַע שֶׁל תַּפּוּז
וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת.

אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי?
אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאוֹמִי?
אֵיךְ אַאֲמִין שֶׁיּוֹם אֶחָד הָיָה
כָּל נִיד וְרֵיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי?

כִּי כָּל אִילָן הָיָה מִפְרָשׂ רוֹטֵט
וְלַדְּמָמָה עֵינַיִם שֶׁל יַלְדָּה
וְלַדְּמָעוֹת נִיחוֹחַ הַלִּבְלוּב
וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם אַהֲבָתִי.

כותרת השיר, 'חמסין של ניסן', מבטאת מסר שיש בו מעין סתירה פנימית. החודש העברי 'ניסן', שבו חל חג הפסח, מבשר על תחילת האביב בין מרץ לאפריל, וזו תקופה של פריחה ולבלוב. החמסין הוא אירוע זמני הנמשך יום או יומיים, של רוח מדברית חמה ויבשה, המלווה לעתים בסופות חול ואבק, ומקשה על הנשימה. החמסין הוא התערבות חיצונית לא-נעימה המערערת את תחושת העונג שמביא איתו האביב. 

הבית הראשון מתאר יום של שגרה, "אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה", יום ככל הימים, שמחוץ לחמסין לא קורה בו שום דבר מיוחד: "וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע, וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע". גם המבנה המוסיקלי של השיר, המשקל והחרוז, יוצרים בנו תחושה של ביטחון מוכר ושל שלווה מדומה. 

הבית השני מערער את המסר של הבית הראשון באמצעות המלה "וְרַק", הפותחת את כל אחת מארבע השורות, ומעניקה מבנה מוסיקלי חדש המחליף את החריזה הנעדרת מן הבית הזה. בבית הראשון תיארה גולדברג יום של שגרה, שאין בו אפילו פרט אחד מיוחד, ובבית השני היא מוצאת בו סימנים של געגוע, המקשרים את החמסין והחול לאהוב שאיננו עוד: "וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רֵיחַ שֶׁל יַסְמִין, וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם, וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז, וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת". 

רק בבית השלישי מספרת המשוררת על המפגש המיוחד, שכמו חמסין שבר לרגע את שגרת חייה. כמו בבית הראשון גם האיש נראה תחילה כמו שאר האנשים שחלפו על פניה מבלי שתבחין בו: "אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי". וכמו בבית השני, המפגש התגלה כאירוע מיוחד, שהטביע בה את חותמו: "אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי". אבל כמו החמסין, גם המפגש הזה הסתיים בפתאומיות והותיר רק רושם של שינוי מהותי: "אֵיךְ אַאֲמִין שֶׁיּוֹם אֶחָד הָיָה כָּל נִיד וְרֵיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי?". 

לאה גולדברג, שחייתה רוב ימיה עם אמה, ללא בן-זוג, חוותה שוב ושוב את תחושת הבדידות והאהבה הנכזבת. היא היתה מאוהבת במשורר אברהם בן-יצחק, אך למרות הקשר הקרוב ביניהם זו לא היתה אהבה הדדית. היא התאכזבה שוב ושוב מהתאהבויות חד-פעמיות וחד-צדדיות, גם בשיר הזה היא מתארת את הרעב שלה לאהבה, ואת האכזבה מן ההתאהבות הפתאומית והחד-פעמית. 

השיר מסתיים בתיאור הרטט החד-פעמי של ההתאהבות, המשתלט על כל החושים והופך כל אירוע סתמי למיוחד וכל חפץ או מקום לבלתי-נשכח. ברגע ההתאהבות "כָּל אִילָן הָיָה מִפְרָשׂ רוֹטֵט", והרטט הזה הוא, כמובן, הדהוד של הרטט הפנימי. 

אבל הרטט הזה הסתיים במהירות, והחזיר את המשוררת אל אותו יום שגרתי וחסר ייחוד, המלווה בשברון הלב. המפגש הסתיים בשקט שלאחר סערה, כמו היעלמותו של החמסין והחזרה לשגרה, כש"לִדְמָמָה עֵינַיִם שֶׁל יַלְדָּה", אותה ילדה שנותרה עם דמעותיה. הדמעות מחזירות אותה אל אותו יום אביבי, "וְלִדְמָעוֹת נִיחוֹחַ הַלִּבְלוּב", והאביב והאהבה מתמזגים בתחושת ההחמצה. 

מה שנותר מן הלהט המהיר ומן החמסין שחלף הוא "שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם אַהֲבָתִי". לאחר שהחמסין נעלם חזרה המשוררת אל אותו יום אביב חסר ייחוד, כשזיכרון האביב מתמזג בזיכרון ההתאהבות המהירה, וגם בעיר שאהבה, תל-אביב, שבה פגשה את חבריה המשוררים, הרחק מביתה, ברחוב אלפסי בירושלים.